חושך. בכל פעם שצועקת נשמע הד. אני מדברת אל עצמי. נאחזת באוויר כאילו מחפשת חמצן לנשימה. נשמותיי נעשות קצרות ומהירות. ראשי מסתחרר והשחור של החושך נהיה שחור יותר וחונק יותר. אני נופלת על הרצפה חשה את קרירותה. נשכבת. זרם קור עובר בגופי ומפלח את תחושת החמימות האחרונה שנותרה בי. קצב פעימות לבי גובר, יוצר לעצמו קצב חדש. קצב שונה משאר הגוף. מסמל מקום של תקווה. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת כי אני רוקדת לקול מקצב הלב שלי. רוקדת בחדר כחול. כחול שאינו נגמר.
שלווה עוטפת אותי בעודי מביטה בחיים האלה. מביטה בעצמי רוקדת למקצב של עצמי. עם כל ניתור מהאדמה זרם חמים עובר בגופי ולאט אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי. חוזרת לעוד יצור עם גוף מתפקד. כשאני מרגישה י מרגישה כי כל הדם והגוף שלי זורמים לפי המקצב של הלב אני פוקחת את עיניי. אכזבה עוטפת אותי כי נותרתי בחדר השחור. עוצמת את עיניי ובורחת למקום שהכרתי תמיד. למקום החם של החדר הכחול. לדמיון שלי.
לעכשיו החדר הכחול מספק לי הכל. אך יום יבוא ואצטרך להבין איך אני יוצאת מהחדר השחור. הדמיון מספק לי את החיבוק החם שתמיד הייתי צריכה בשעת הצורך אך לא אוכל להישען עליו לנצח. אצטרך למצוא לי אנשים שיהיו שם לחבקי ואחבק אותם. יום יבוא ואני אצליח. בינתיים אני נשארת בחדר שלי, במקום הבטוח.
;){kind=link}