עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

מי אני, אתם בטח תוהים?
איך אפשר לתאר בן אדם, אם אני לא מכירה את עצמי טוב כל כך. אז מצאתי פתרון. מצאתי דרך שאנשים יוכלו להכיר אותי וגם שאני אלמד על עצמי, ובנוסף אני אוכל לשתף את רגשותיי ולדעת שיש לי מקום בטוח שאני יכולה לכתוב בו. לדעת שמאחוריי המסך יש אנשים שישפטו אבל יש גם אנשים שיקבלו אותי כמי שאני.,

זאת אני
חברים
דנה קמהתיאונאיה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חיים  (34)
ספרות  (30)
כאב  (29)
פחד  (28)
שירה  (25)
אהבה  (3)
אושר  (2)
בדידות  (2)
חברות  (2)
שמחה  (2)
דרך חיים  (1)
עולם  (1)
עזרה  (1)
שאלה  (1)
ארכיון
מחשבות
1. אני לא מושלמת
2. אני שונאת את עצמי
3. אני כל כך פגומה
4. אני רוצה לחיות כמו בדמיון שלי (מה שלא קורה...)
5. אני רוצה שאנשים יבינו אותי
6. אני רוצה שאנשים יכירו אותי כמי שאני...

אנוכית, זהו שמי

08/11/2015 22:53
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה

אני אנוכית. אתם בטח תוהים למה קוראים לי ככה. קוראים לי ככה כי אני,אנוכי, ועצמי החלטנו. מותר לנו מה שבא לנו. אל תנסו לנחש כי רק תוציאו אותנו רעות מכפי שאנחנו. רק תדעו כי אנחנו מי שאנחנו. שמנו מתאר אותנו מצוין. 

סרטן. אם היה לי סרטן הייתי מאושרת. תוהים למה? גם אני תוהה. שעות עלגבי שעות. מוות וסרטן הם חבריי הדמיון הגדולים ביותר שלי. תשאלו אותי למה? מדוע?אין לי מושג. אני אוהבת את זה. זה נהפך להיות מי שאני. המחלה ששוכנת בראשי רק מחכה לרגע שתוכל לצאת ולשחק. שעות אנחנו יושבות ומפנטזות על העתיד. איך שנוכל לבשר לכולם. על פניהם העצובים. על הרחמים. על תשומת לב. הראש החשוף. הכאבים. החוסר שליטה. לשבת בבית חולים שעות. לקרוא ספרים. אני אוהבת את זה. תקראו לי חולנית אבל בראש שלי זה החלום הרטוב שלי. לכו תבינו למה. אני לא יודעת להסביר. יודעת רק להרגיש.

אלוהים. אני לא מאמינה באחד. אבל בכל זאת כל רגע נתון מבקשת ממנו שייתן לי סרטן. אני לא מאמינה אבל עדיין תולה את חלומותיי הנוראיים על חבל הבקשות שמגיעות אליו. למה אני מפקירה את חלומותיי בצורה כזו. מה אם תגיע רוח. רוח שלתהיות לגבי החיים ורוח של מלחמה. היא תעיף. תעיף את החלום הקטן וההרסני שלי. כל שאוכל לעשות זה לעמוד מהצד ולנופף לשלום. לנטוע את עצמי במקום ולחפש לי חבר אחר. בודדה אהיה.

תקווה. לא מוצאת אחת. יודעת שהיא קיימת. אבל אני והסרטן שלי לא מוצאים אותה. כל יום מחפשים בכל פינה ופינה. מנסים להבין מדוע מתחבאת. אבל אנחנו לא מוותרים. יודעים שהיא איפה שהו. מותירה לנו רמזים קטנים, ואנחנו עוקבים אחריה. עוקבים אחריה כאילו היא מפזרת לנו פרורי עוגה טעימה. מפטמת אותנו להמשיך אחריה. אבל מה יקרה אם יימאס? אם רגלינו כבר לא יוכלו להמשיך יותר. מה אם בטננו לא תרצה יותר פירורים. מהאז? נשב ונחכה שתקווה הבאה תגיע, או שנחכה למוות. למוות הטוב והאוהב. שלא מתחבא. הוא גלוי. הוא אוהב לשחק איתנו. מדי פעם כיף לשחק איתו אבל במיוחד שהוא והסרטן שלי חברים כל כך קרובים. בינתיים אני אמשיך לשחק עם התקווה והמוות. כיף לי. נהנת לשחק איתם גם אם זה רק בדמיון שלי.

אני אנוכית. עדין תוהים למה קוראים לי ככה? אז תקראו שוב. שננו כלמילה ומילה. הריצו את המשפטים בראש. נסו להיכנס לנעלי. ובלי שתדעו עלי הרבה תשפטו אותי. על סמך המחשבות שלי תשפטו אותי. לא כמו כולם. אל תשפטו אותי על פי המראה. תשפטו אותי על מחשבותיי. על דעותיי.

כי זו מי שאני. אני אנוכית.

 

09/11/2015 08:06
וואוו איזה טקסט יאללה שלך, את והסרטן הזה חחח גאונית את כותבת ממש טוב, כיף לקרוא.
emma
09/11/2015 15:44
אנוכיות זה שם המשחק, ואת ככל הנראה הבנת אותו כל כך טוב שהרשת לעצמך לחשוף כך את המחשבות שלך, וכל מי שישפוט מבורות יהיה מבולבל וכל מי שישפוט מהזדהות יחייך ויאהב, אותך את מחשבותייך את דרך ההתבטאות שלך, את האנוכיות שלך. את מדהימה, למה?, כי זו מי שאת, את מדהימה.
תיאו
11/11/2015 16:50
גם אני חלמתי על זה פעם בסתר, עד שמישהי שהכרתי חלתה בזה.
נשמע מושך,תשומת הלב,שכולם מתייחסים אלייך פתאום,דואגים לך...זה לא ככה.
אל תרצי את זה,כי זה ממש ממש ממש לא ככה.
הייתי מפרטת לך, אבל זה ככ הרבה יותר ממה שאפשר לתאר ובטח שלא בתגובה קצרה כזאת.
יהלום
27/10/2016 00:13
נגעת לי בלב... מזדהה ...
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה: