עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

מי אני, אתם בטח תוהים?
איך אפשר לתאר בן אדם, אם אני לא מכירה את עצמי טוב כל כך. אז מצאתי פתרון. מצאתי דרך שאנשים יוכלו להכיר אותי וגם שאני אלמד על עצמי, ובנוסף אני אוכל לשתף את רגשותיי ולדעת שיש לי מקום בטוח שאני יכולה לכתוב בו. לדעת שמאחוריי המסך יש אנשים שישפטו אבל יש גם אנשים שיקבלו אותי כמי שאני.,

זאת אני
חברים
דנה קמהתיאונאיה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חיים  (34)
ספרות  (30)
כאב  (29)
פחד  (28)
שירה  (25)
אהבה  (3)
אושר  (2)
בדידות  (2)
חברות  (2)
שמחה  (2)
דרך חיים  (1)
עולם  (1)
עזרה  (1)
שאלה  (1)
ארכיון
מחשבות
1. אני לא מושלמת
2. אני שונאת את עצמי
3. אני כל כך פגומה
4. אני רוצה לחיות כמו בדמיון שלי (מה שלא קורה...)
5. אני רוצה שאנשים יבינו אותי
6. אני רוצה שאנשים יכירו אותי כמי שאני...
אוויר מלוכלך
20/03/2017 19:18
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות

ישבתי אצלו בחדר. הקירות הלבנים צעקו עלי. גב הכיסא החוסם אותו הביא לי בטחון. הדלת הרחוקה קראה לי. המחשבות רצו בראשי. רצו עם מכסחת דשא על מוחי. מרגישה כאילו הנשימה שלי נעלמת ככל שהדקות עוברות.

הוא הסתובב עם מבט שופט. המבט ירה בי ופגע בחתיכה היחידה שנוטרה בי. חשבתי שהוא שונה. השוני שלו ניכר אך הוא גם היה דומה. התנהג אליי כמו צמח הדורש המון טיפול, הקדיש את כולו, אך כמו כולם לא הבין, חסום.

הוא כעס ואני ברחתי. עמדתי בתחנה. כביש ראשי. אוויר חולף על פני. אוויר מכוניות ואבק. אך הוא מייבש את הדמעות שהתחילו להתקבע על פניי. 

1 תגובות
הוא חושב
08/11/2016 23:26
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות

הוא חושב שהוא מבין. אז הוא חושב. מדבר מילים גבוהות. בטון נמוך ומתמשך. חושב שהוא יודע מה טוב לי. אבל מה הוא יודע? מסתכל עלי במבט המתנשא הלובש מסכת אוהב ומקבל. אך אני רואה. אני רואה מעבר. רואה את החור הילדותי שפעור בו. החור הזה המלא בילדותיות וחוסר הבנת המציאות. החור הזה שנוזל מניסיון להבין דרך השיחות הארוכות והמעיקות, השיחות שנוזפות ואינן מבינות את חלקן. החור הזה שהוא מסתיר בלימודים פסיכולוגים, מילים גבוהות ומילים שדוקרות מהצד.

הוא חושב שהוא מבין, אבל הוא לא! הוא מסתכל מהצד, חושב שמבין. שנה פסיכולוגיה וחושב שהוא מבין את המוח של כולם. מנתח. כאילו יש לו את היכולת להסתכל במוחות של אחרים. הוא חושב שהוא מכיר אותי אבל במקום זה הוא פוער בי חור. יוצר בי את החור שקיים גם לו. הוא חופר בעדינות רבה כבר שנים. נהנה מזה. שואב מזה כוח. אך מסתיר את זה במילים של דאגה והבנה.

הוא חושב שהוא מבין, אך בזמן שהוא חושב לבי בוכה ומדמם. הדמעות שוטפות את עפעפיי. כל גופי כואב ואני, זאת שתמיד דיברה בלהט, שיתפה ודיברה, נתקעת עם המילים על הלשון. מכחישה את קיומן. הן לא שם. כאשר אנשוף את המילים החוצה הן יפלו לחור ויפערו אותו יותר. יקרעו אותי לשניים. עוצמת את עיניי וחשה איך לבי מתפורר. חתיכות פזל קטנות נוטפות ממנו ואני חסרת אונים לא יודעת איך להרכיב אותו בחזרה. מסובך.

הוא חושב שהוא מבין. אני נשארתי קטנה, עם חור חלול בבטן, מילים דוקרות על הלשון וערמות חלקיי פאזל מדממים 

2 תגובות
בועת מגן
06/08/2016 20:59
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה

חושך. בכל פעם שצועקת נשמע הד. אני מדברת אל עצמי. נאחזת באוויר כאילו מחפשת חמצן לנשימה. נשמותיי נעשות קצרות ומהירות. ראשי מסתחרר והשחור של החושך נהיה שחור יותר וחונק יותר. אני נופלת על הרצפה חשה את קרירותה. נשכבת. זרם קור עובר בגופי ומפלח את תחושת החמימות האחרונה שנותרה בי. קצב פעימות לבי גובר, יוצר לעצמו קצב חדש. קצב שונה משאר הגוף. מסמל מקום של תקווה. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת כי אני רוקדת לקול מקצב הלב שלי. רוקדת בחדר כחול. כחול שאינו נגמר.

שלווה עוטפת אותי בעודי מביטה בחיים האלה. מביטה בעצמי רוקדת למקצב של עצמי. עם כל ניתור מהאדמה זרם חמים עובר בגופי ולאט אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי. חוזרת לעוד יצור עם גוף מתפקד. כשאני מרגישה י מרגישה כי כל הדם והגוף שלי זורמים לפי המקצב של הלב  אני פוקחת את עיניי. אכזבה עוטפת אותי כי נותרתי בחדר השחור. עוצמת את עיניי ובורחת למקום שהכרתי תמיד. למקום החם של החדר הכחול. לדמיון שלי.

לעכשיו החדר הכחול מספק לי הכל. אך יום יבוא ואצטרך להבין איך אני יוצאת מהחדר השחור. הדמיון מספק לי את החיבוק החם שתמיד הייתי צריכה בשעת הצורך אך לא אוכל להישען עליו לנצח. אצטרך למצוא לי אנשים שיהיו שם לחבקי ואחבק אותם. יום יבוא ואני אצליח. בינתיים אני נשארת בחדר שלי, במקום הבטוח. 

1 תגובות
תמונת פחד
20/07/2016 21:28
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה

יש לי תמונה בראש. היא תמיד נמצאת שם. לא עוזבת. כל חיי אני רודפת אחריה.  כמו יעד מושלם. כל מטרת חיי. כמו ניסיון חסר חשיבות אשר כמו כל דבר חסר חשיבות גורם לנו לאושר לכמה שניות ואז המרדף ממשיך. התמונה הזאת הולכת לפני, מאחוריי, בתוכי ובכל מקום אפשרי. אך זה רק במחשבותיי. מדוע? כי כדור של פחד עוטף את התמונה הזאת. פחד שברגע שאכתוב את הכל, זה יהפוך לאמתי. זה יהפוך למטרה אמתית שאני חייבת להשיגה. אנשים יתהו מדוע איני עוקבת אחרי חלומותיי, מטרותיי, ומה אומר להם אז?

כן. אני הילדה הפחדנית שמנופפת כעת בתמונה המחשבתית שלה בתור מעצור. החלק הזה שאמור לסמן את מטרותיי בחיים הוא המחסום הגדול ביותר שקיים בחיי. הוא זה שמונע מימני, זה שעוצר בעדי וזה שלא משנה מתי תמיד יגרום לי לחשוב עליו. לפנטז. עצם המחשבה מונעת ממני המון. אני מדמיינת כל פרט ופרט שלא נותר כלום בראשי. וודאי שנשאר, אך חוץ מחיים דמיוניים ומושלמים שנבנים לי בראש אין לי כלום. חיי האמתיים מתפרקים בעוד שמוחי חיי חיים אחרים לגמרי. שם אני  אחרת. אני בת אדם טובה יותר, מקסימה יותר, יפה יותר, חברה טובה יותר, בעלת כל מה שאני רוצה. בחיי האמתיים אני ההפך הגמור. מוחי לא משלים עם העובדה שאני כזאת. שאני יצור ממיימד אחר. שאני אייני קשורה למציאות הזאת. ולבי מסכים איתו, למרות הכאב ותחושת הפחד. יש הסכמה כללית בגופי כי אני לא קשורה ולא משנה מה אעשה גם לא אהיה קשורה ולכן חיי "האמתיים" נשארים במוחי. חיי הטובים מתנגנים לי בלופים בראש.

מרגישה צורך עז לכתוב את התמונה. לשתף את העולם בתמונה הנכזבת שלי. הרכוש היחיד אשר מקדם אותי בחיים אך עוצר אותי. רוצה לכתוב, לפרט לצייר תמונת מילים גדולה. אך שוב, מאבק גדול מתרחש בתוכי. מאבק שנמשך שנים ולא ייפסק עד שאשלים עם העובדה שזו מי שאני ואשבור את כדור הפחד.

עומדת מול המראה. אומרת לעצמי, זאת מי שאת, את יפה. מבט זלזול עולה על פני. אני מבינה כי אני משקרת לעצמי. לא משקרת מרצון אלה כי כולם אומרים שזו הדרך. 'עמדי מול המראה ותאמרי לעצמך חמישה דברים שאת אוהבת בעצמך' 'תאמרי לעצמך שאת יפה כל בוקר מול הראי'. אבל מה אם אני לא אוהבת את עצמי? גם לא חמישה דברים טיפשיים? איני יפה, ואם עובדה זו השלמתי שנים רבות קודם. כבר לא מצפה מאדם אחר להסתכל עלי באהבה ובחיבה בגלל מראי. השלמתי עם איך שאני נראית, שאני אשאר לבד רק בגלל המראה המבחיל שלי. יום אחד אולי אבין משהו אחר אבל לעת עתה אני מודעת לעצמי ויודעת מי אני.

המחשבות מסתחררות בראשי. מכוערת. שמנה. מפגרת. לא מספיק מתוחכמת. אמות לבד. המילים האלה שמפרקות מבפנים. אך אלה מילים של אמת. אני מתפרקת מבפנים מהאמת. אני מתה כי האמת מציפה אותי. אני מתפרקת כי קשה לי להילחם באמת. 

1 תגובות
מילים של אבק
16/02/2016 21:09
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה
המילים נאגרו בבטני. 
מסתחררות וצוברות אבק. 
כל שיעול שולח לכלוך לכל עבר. 
אך אני שואפת אותם בחזרה לבטני. 
למקרה שהמילים והאותיות נדבקו לאבק. 
לא יודעת אם לשתף, ולנקות את בטני. 
או להמשיך לאגור עד שאתפוצץ. 
אתפוצץ לחתיכות.
אולי אז סוף סוף אקבל את שלוותי. 
אבל אז המילים יהיו מפוזרות וחשופות לעיני כל. 
יהיה קשה לאסוף אותן לאחר הפיצוץ. 
לקלף אותן מהאדמה החמה, 
האדמה החמה והשורפת, 
קשה לקלף אותן.
אולי עדיף לטפטף.
לטפטף את האותיות. 
פה ושם.
לרוקן את האבק והמערבולת.

1 תגובות
אנוכית, זהו שמי
08/11/2015 22:53
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה

אני אנוכית. אתם בטח תוהים למה קוראים לי ככה. קוראים לי ככה כי אני,אנוכי, ועצמי החלטנו. מותר לנו מה שבא לנו. אל תנסו לנחש כי רק תוציאו אותנו רעות מכפי שאנחנו. רק תדעו כי אנחנו מי שאנחנו. שמנו מתאר אותנו מצוין. 

סרטן. אם היה לי סרטן הייתי מאושרת. תוהים למה? גם אני תוהה. שעות עלגבי שעות. מוות וסרטן הם חבריי הדמיון הגדולים ביותר שלי. תשאלו אותי למה? מדוע?אין לי מושג. אני אוהבת את זה. זה נהפך להיות מי שאני. המחלה ששוכנת בראשי רק מחכה לרגע שתוכל לצאת ולשחק. שעות אנחנו יושבות ומפנטזות על העתיד. איך שנוכל לבשר לכולם. על פניהם העצובים. על הרחמים. על תשומת לב. הראש החשוף. הכאבים. החוסר שליטה. לשבת בבית חולים שעות. לקרוא ספרים. אני אוהבת את זה. תקראו לי חולנית אבל בראש שלי זה החלום הרטוב שלי. לכו תבינו למה. אני לא יודעת להסביר. יודעת רק להרגיש.

אלוהים. אני לא מאמינה באחד. אבל בכל זאת כל רגע נתון מבקשת ממנו שייתן לי סרטן. אני לא מאמינה אבל עדיין תולה את חלומותיי הנוראיים על חבל הבקשות שמגיעות אליו. למה אני מפקירה את חלומותיי בצורה כזו. מה אם תגיע רוח. רוח שלתהיות לגבי החיים ורוח של מלחמה. היא תעיף. תעיף את החלום הקטן וההרסני שלי. כל שאוכל לעשות זה לעמוד מהצד ולנופף לשלום. לנטוע את עצמי במקום ולחפש לי חבר אחר. בודדה אהיה.

תקווה. לא מוצאת אחת. יודעת שהיא קיימת. אבל אני והסרטן שלי לא מוצאים אותה. כל יום מחפשים בכל פינה ופינה. מנסים להבין מדוע מתחבאת. אבל אנחנו לא מוותרים. יודעים שהיא איפה שהו. מותירה לנו רמזים קטנים, ואנחנו עוקבים אחריה. עוקבים אחריה כאילו היא מפזרת לנו פרורי עוגה טעימה. מפטמת אותנו להמשיך אחריה. אבל מה יקרה אם יימאס? אם רגלינו כבר לא יוכלו להמשיך יותר. מה אם בטננו לא תרצה יותר פירורים. מהאז? נשב ונחכה שתקווה הבאה תגיע, או שנחכה למוות. למוות הטוב והאוהב. שלא מתחבא. הוא גלוי. הוא אוהב לשחק איתנו. מדי פעם כיף לשחק איתו אבל במיוחד שהוא והסרטן שלי חברים כל כך קרובים. בינתיים אני אמשיך לשחק עם התקווה והמוות. כיף לי. נהנת לשחק איתם גם אם זה רק בדמיון שלי.

אני אנוכית. עדין תוהים למה קוראים לי ככה? אז תקראו שוב. שננו כלמילה ומילה. הריצו את המשפטים בראש. נסו להיכנס לנעלי. ובלי שתדעו עלי הרבה תשפטו אותי. על סמך המחשבות שלי תשפטו אותי. לא כמו כולם. אל תשפטו אותי על פי המראה. תשפטו אותי על מחשבותיי. על דעותיי.

כי זו מי שאני. אני אנוכית.

 

4 תגובות
צלקות ופגמים מושלמים
11/10/2015 21:55
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה, אהבה
צלקות. לא משנה כמה ננסה להוריד אותן הן תמיד ישארו שם.
יזכירו לנו מה עברנו. כמה סבלנו. כמה נהננו. את הקשיים שלנו. החולשות שלנו. 
חוויות. 
צלקות יכולות להיות חיוביות ושליליות. 
הצלקות החיוביות הן אלה שכשאנחנו מסתכלים במראה זה מעלה לנו חיוך. הן מזכירות לנו זמנים טובים. 
הצלקות השליליות מצלקות גם את המחשבה שלנו.
אנחנו פגומים.
הן הצלקות שמביאות אותנו לדמעות אך גורמות לנו להתקדם למקום טוב יותר. 
נותנות לנו רצון להשתפר ולצמוח. 
את הצלקות לא ניתן להעלים. 
ניתן לקבל אותן ולהשתמש בהן כמקור השראה. 
אני מצולקת. 
לזמן רב כל כך היה לי קשה לקבל את זה.
אך עם הזמן למדתי לקבל את זה. 
אני מצולקת ואני אוהבת את עצמי. 
אני פגומה שאופן מושלם. 

3 תגובות
הנפילה המתמשכת
26/08/2015 18:06
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה
החלום הזה. החלום הזה שנופלים ומשום מקום מתעוררים בבהלה במיטה. 
האבן הענקית שנופלת מהלב ברגע שמבינים שזה לא אמיתי. 
אנחנו נופלים לאותו החלום שוב ושוב. כאילו אנחנו מכורים להרגשה, לפחד, להתעוררות, להבנה, ולנפילה לתוך המציאות. 
אני נופלת. אני נופלת חזק. אבל לכיוון השני. החיים הם הנפילה המייגעת שלי.
כשאני מתעוררת, כשאני ערה, אני בחלום שלי, חולמת.
שוכבת במיטה. מנסה להוציא את עצמי ממנו.
את צריכה לחיות! למרות שבמקום כלשהו אני רוצה להישאר בחלום שלי. את צריכה לחיות! אני אומרת לעצמי אבל החלום שואב אותי פנימה. 
אני לא רוצה ליפול כי הקרקע אינה קרקע.
היא פרי דמיוני.
אז אני ממשיכה ליפול. 
עד שאמצא משהו לאחוז בו. 
0 תגובות
משקפיים ורודות
17/08/2015 21:15
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה
כשאני פוגשת אנשים
הם נחמדים ואכפתיים
לפחות כך הייתי שמחה שיהיו
כשאני מסתכלת דרך החלון
אני רואה עולם
עולם ורוד
לפחות כך הייתי רוצה לראותו
כאני עוצמת את עיניי
אני רואה זיכרונות
של מישהו אחר
לפחות כך אני רוצה להאמין
כשאני מביטה בראיי
אני לא רואה אותי
לפחות כך אני מקווה

0 תגובות
לופ החיים?
08/08/2015 11:21
Alice
חיים, כאב, פחד, ספרות, שירה
ישבתי באמבטיה. כבר לא מבחינה מה דמעותיי מה לא. ישבתי במים עצובים. הוצאתי את הפקק והרגשתי איך כל המים מסביבי יורדים ונעלמים. 
החיים שלי הם אמבטיה. רגע אחד אני נמצאת במקום חם, נעים ובטוח ושניה לאחר מכן כל המסביב נעלם וקר לי. 
אני מנסה לצאת מהאמבטיה הזאת אבל אני כלואה בתוכה. 
אני ציפור שכלואה בכלוב ונוצותיי נושרות. 
כלואה בגלגל ענק שמסתחרר בלי הפסקה.
כלואה כמו הרגשות שלי אשר מסתתרות בתוכי.
איך מפסיקים? איך יוצאים? איך משנים כיוון?
אז עכשיו אני תקועה בלופ שלא נגמר. אני ממלאה כל פעם מחדש את המים ומגדלת את נוצותיי כל פעם מחדש ומוצאת את עצמי נהנת ממש ברוח המתלווה לנוף כאשר אני גבוה. 
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »